סדנת גיטרה בצל המלחמה

הטיסה שלנו בחזרה מלונדון לארץ הייתה מתוכננת ל 7.10. נסענו לנמל התעופה בהלם, עוקבים אחרי הארועים ומנסים להבין את המציאות החדשה. אחרי הצ׳ק אין עדכנו אותנו שהטיסה בוטלה והצלחנו לחזור לארץ רק שבועיים לאחר מכן.

החיים של כולנו אני חושב, מתחלקים ללפני ואחרי - לפני כן עוד הספקתי לקיים סדנת גיטרה בבארנס בלונדון. זו הייתה חוויה נפלאה. הגעתי מצוייד בחוברות המתאימות, תרגלתי את האנגלית שלי ועדיין.. גיליתי שלהגיד strumming אינספור פעמים במשך שעתיים שלמות זה אתגר לא קטן.

אנשים הם אנשים, כמו בישראל, הם התקדמו בקצב זהה, מה היה שונה? התחלנו לנגן ולא שמעתי אף אחד מהם מתלונן על כאבים באצבעות, מתחתי את זה יותר ויותר ובסוף שאלתי, לא כואב לכם? ואז כולם נאנחו ואמרו שמאוד כואב, אבל זה לא מנומס להגיד את זה למורה.

דבר נוסף, זה ברור אבל איכשהו הצליח להפתיע, לשמוע את השירים שאני מנגן ושר כלכך הרבה עם הקבוצות בארץ במבטא אנגלי מושלם.

אחרי הסדנה, התחלנו טיול אינטנסיבי כדי להראות לילדים כמה שיותר מלונדון, כשבסופו של דבר בעיקר עניין אותם לקנות צעצועים ולשחק בגני המשחקים.

אחרי שהטיסה בוטלה וחזרנו לדירה, הבנו שנשהה בלונדון עוד שבוע לפחות ויצאנו לקניות גדולות בסופר.

בשבועיים עד לחזרה לארץ בעיקר עקבנו אחרי החדשות, יצאנו לטיולים קטנים בשכונה, התחברנו לקהילת הישראלים והתחלנו להרגיש קצת כמו מקומיים.

המשכתי להפגש עם משתתפי הסדנה לשיעורים נוספים, קיימתי שיעורים בזום לקבוצות בארץ כדי לעודד ולהתעודד ולמדנו את המקום.

בטיסה בחזרה לארץ הייתי מלא בגעגועים, אבל גם בחששות, לא היה לי ברור איך יהיה בארץ. כבר בהמראה הטייס כרז נאום לא שגרתי על כך שישראל עוברת תקופה קשה...

נחתנו בארץ וזה הרגיש כמו לנחות בחוץ לארץ - הרחובות, הבתים, העצים והכבישים נראו אותו הדבר אבל האנרגיה והאוויר הרגישו כמו מדינה אחרת.

הלוואי שנדע ימים טובים בקרוב.